מ"את משוגעת" ל"שיגעון של משפחה"

על מרכיבי ההצלחה בטיפול המשפחתי במשפחות פוסט-אישפוזיות
מאת: עוזית דגן

בית / שחר מריו - מרדכי
כשתבנו את ביתכם, פיתחו שער אחד בתקרה להזכיר שאפשר לנסוק יחד לכוכבים, וחור אחד ברצפה לזכור

שאפשר אחד אחד לצנוח לתהום.

משפחה מגיעה לטיפול כשברקע אשפוז של אחד מבני המשפחה שחווה משבר נפשי עמוק. בני המשפחה מבולבלים, כואבים, אינם יודעים כיצד לנהוג, הן בבן משפחתם והן ביחסם לסביבה.
מפת הדרכים הקודמת, הבטוחה, לפיה ניווטו את חייהם עד כה – אבדה להם. כל מה שידעו על עצמם קודם נעלם, והסיפור היציב שסיפרו לעצמם על "מי אני", כאדם וכמשפחה, מוכרח עכשיו לגווע, כדי שסיפור חדש ומתאים יותר יוכל לצמוח במקומו.
לא פלא, אם כן, שהמילה "אובדנות" מופיעה באופן תדיר בחדר: "אני רוצה למות" מכריזה לעיתים קרובות הנערה, והוריה חסרי האונים נזעקים ואומרים – "אל תדברי ככה! תראי כמה החיים שלך יפים!" "לכם הם אולי יפים, לי בכלל לא", מתעקשת הנערה וההורים פוכרים ידיים ואומרים – "למה? מה חסר לך?" "הכל". עונה הנערה. "אני כבר לא יודעת מי אני. אני לא יודעת אם אני נורמלית או לא, ואיך בכלל חוזרים לחיים הרגילים שלי כאילו לא קרה דבר". "בוודאי שאת נורמלית", הם ממהרים לאשר לה, אבל לליבם מתגנבים ספקות – אם היא באמת נורמלית, למה היא עדיין ממשיכה לדבר ככה? למה היא לא יכולה להיות פשוט ילדה רגילה כמו כולם?
היא לא יכולה, כי הילדה האמיצה הזו, היתה עסוקה בלהציל את בני משפחתה בעור שיניה. אולי המשפחה עברה משבר של אובדן, שההורים מתקשים להתאושש ממנו, ואולי המתחים ביניהם הגיעו לרמה כזו שהילדה היתה חייבת לצלצל בכל פעמוני האזעקה שעמדו לרשותה, לפני שביתה יעלה בלהבות. אני רואה בה את ציפור הקנרית המצילה את חייהם של הכורים במכרה, כאשר היא מנפנפת בפראות בכנפיה לסמן שנגמר לה החמצן והם חייבים לצאת עכשיו מפתח המכרה החוצה. כן, היא מוכנה לעשות זאת, גם על חשבון בריאותה שלה, העיקר להציל את בני משפחתה היקרים לה!
"אין לי אוויר", זועקת הנערה וההורים נבהלים. מאד. כדאי לזכור - מדובר בילדה מוכשרת וחכמה, שפתאום נעלמה להם בין הידיים אל מקום שאליו אין להם גישה, ושבו רופאים בחלוקים לבנים עם מזרקים בידם לקחו על עצמם לקבוע את גורלה מעתה והלאה.
עכשיו היא כבר לא שם, היא יצאה, אבל איך מעבדים את החוויה המטלטלת הזו, של מה שקרה לה שם? איך מתייחסים אליה מעתה – כחולה? כבריאה? מה מותר לדרוש ממנה בבית, ומה לא? ממה להיבהל, וממה לא? ומה מספרים למשפחה, לחברים, על הימים, השבועות או החודשים בהם נעדרה מן הבית?
הכל לא ברור, וספינת המשפחה מיטלטלת על מים סוערים.

לא לפחד מהפחד:
"וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל". (הר' נחמן מברסלב)
פעם הזמין אותי האיש שאיתי לים, לשוט איתו בקיאק. "מאחר שאת קלה יותר, את תשבי מלפנים ובעלך יישב מאחור", הורה לנו המדריך, ששט בקיאק לידנו. "ומה אם פתאום אפחד?" שאלתי, זוכרת את אימת הגלים הגבוהים שבילדותי איימו להטביע אותי. "במים אין לך את הפריבילגיה לפחד”, ענה לי המדריך משפט מכונן, שנשאר איתי מאז כמנטרה לחיים. ובאמת, הייתי עסוקה כל כך בחתירה במשוט בכדי לעבור את חומת הגלים הגבוהים, שרק כשהגענו לאזור הרגוע יכולתי להבין שקודם באמת פחדתי...
כמו בים, גם כאן, למטפל אין את הפריבילגיה לפחד. כעת הוא חייב לחתור, עד שיעבור את חומת הגלים הנשברים בקול נהמה על סירתו הקטנה. עליו להרגיע גם את פחדיה של המשפחה. "את באמת רוצה למות?" שאלתי אותה באותה פגישה, "או פשוט להמית את הכאב הזה שמקנן בך?"
"אני לא מתכוונת למות, אחרי כל מה שעברתי", ענתה הנערה, וניתן היה לשמוע בבירור את אנחת הרווחה של הוריה, שהבינו שרק צריך לא לפחד לשאול...
נתחיל בדברים הטובים:
בפגישות המשפחתיות הראשונות, הנערה מרבה לבכות ולכעוס על הוריה ולהכריז "אני לא רוצה להישאר פה, קחו אותי הביתה".
בהדרגה מסתבר שהיא נבהלת מכל צל של ויכוח ביניהם, שעלול להחריף, ולכן ממהרת למקד אותם שוב בה ובצרכיה.
מטרתי בשלב זה – לתת לה הרגשה שזה בסדר, היא יכולה לנוח ולהירגע, יש אדם אחר בחדר שתפקידו לשמור על השיח המכבד בין הוריה. אני מטילה עצמי כעוגן בתוך החולות הנודדים, עד שגם היא וגם הוריה מרגישים שיש להם על מי להישען.
חשוב ביותר בזמן זה גם לספק מידע על תהליך השיקום של היציאה מהמשבר, ולתת לגיטימציה לכל תגובה שעולה – הכחשה, כעס, צער, וגם שמחה והודיה על היש. אם, לדוגמה, הנערה ניגנה לפני האשפוז ועכשיו אינה רוצה לחזור ולנגן, ניתן לראות זאת כתגובה של "עצירת חירום" שבה הגוף מגייס כוחות להתמודדות ואינו יכול כרגע להתפנות ל"מותרות" כגון אלו. עם זאת ניתן לציין בפניה – "יום אחד, בלי שתרגישי, פתאום תמשכי שוב לכלי הנגינה בחבלי קסם. ביום שבו זה יקרה תני לעצמך להיות שם, עם הקשבה מלאה לצרכייך ולרצונך". לעיתים יש בדברים האלה מעין נבואה שמגשימה את עצמה... כשרואים את התהליך כספירלה שעולה כלפי מעלה, גם כשנחווית ירידה זמנית ניתן לבחון אותה מול נקודת ההתחלה, ולהיווכח שאנחנו כבר מזמן לא היכן שהתחלנו, אלא במקום חדש לגמרי.
בפגישות הבאות אנחנו קובעים כלל: מתחילים בחיפוש השינויים החיוביים שקרו במהלך השבוע. ציון השינויים הללו מעביר את כובד המשקל מהתמקדות בקשיים שהיו, להתמקדות בשינויים, קטנים ככל שיהיו אצל כל אחד מבני המשפחה – הצלחה לדבר בטון אחר בבית, עזרה שניתנת, ועוד. בני המשפחה לומדים שהכרה במעשים אלה נעימה להם ומגבירה את תדירותם, לכן הם משתפים פעולה בשמחה.
בהזדמנות זו אני מציירת את מה שנראה עד עתה כחולשה הראויה להתבייש בה, עצם ה"שיגעון" והאשפוז - כמעשה הירואי של הנערה, שבחרה "לרפא" את המשפחה על ידי הסטת תשומת הלב המשפחתית אליה, במחיר כבד מאד אותו היתה מוכנה לשלם. בעצם נכונותה להיות זו שלוקחת על עצמה את "זכות הצעקה בחושך" – אפשרה הנערה למשפחה להיצעק, ולתעל את כל כאביה החוצה.
זאת ועוד – עצם "הרשות" שלקחה לעצמה הנערה לסטות ממסלול החיים הרגיל ולהתמוטט אל תוך "חוסר השפיות הזמנית", מאפשרת לה, במקרים רבים, להפיל חומות פנימיות של איסורים כובלים, ולהיוולד מחדש כאדם ספונטני יותר, מחובר הרבה יותר להווייתו הפנימית.
עבור נערה כזו, מפאת רגישותה הרבה, הבחירה להישאר באווירה המשפחתית של סכסוכים או אבל מתמשך, היתה באמת בבחינת "לחיות או למות", וסוף סוף היא הרשתה לעצמה להביע זאת!
המשבר נחווה ככניסה ל"חדר החושך" של הצלם, שבין כתליו הבטוחים יכול להתרחש תהליך בריאה של "העצמי החדש", המשוחרר יותר. הרי דבר ידוע הוא שחלומות זקוקים לחושך, כדי להיות נחלמים...
לעיתים מתגלה שהחדר החשוך הזה דווקא נחווה כמקום של עונש, שהנערה הטילה על עצמה מתוך רגשי אשם על מעשה שעשתה. גם אז, עדיין אין כאן סתירה לעובדה שהתהליך שעברה שם היה תהליך מנקה ומשחרר עבורה. היא "ריצתה" את עונשה, ועכשיו היא יכולה להתחיל בדרך חדשה.
כל אלו אמיתות שאני מאמינה בהן מכל לבי. לכן גם את הגעתם לטיפול אני מתארת כמעשה של אומץ, שאינו מובן מאליו כלל ודורש תעצומות נפש. אם לדוגמא האב התקשה מאד להגיע בתחילה כי "עד עכשיו פתרתי את כל הקשיים בכוחות עצמי אז מה שונה עכשיו?", אני מציינת בהערכה רבה את הכוחות שסייעו לו עד היום להתמודד, ואת העובדה שהם אלה שתמכו בה בשעותיה הקשות, והיוו עבורה קרש הצלה וגשר החוצה. עם זאת, השיטה בה נקט בעבר של הפניית המבט הצידה לא בטוח שתעבוד פה, וניתנת לו הזדמנות להגיע ולעבד אחרת את הדברים. זכות הבחירה היא שלו בלבד.
תהליך ה"הבנייה מחדש" (Reframing) הזה, מאפשר למשפחה לספר לעצמה סיפור אחר וחדש על הסיבות שגרמו לאשפוז, ולראות את הנערה ואת עצמם באור שונה לגמרי.

חוכמת הפיצול, חוכמת האיחוד
התחלנו כמשפחה, אבל מהר מאד אני שמה לב שכל אחד מהנוכחים בחדר זקוק גם לתשומת לב אישית – כל אחד מההורים, ההורים כזוג, והנערה עצמה. בהשקפתי על הטיפול המשפחתי אני רואה מבנה גמיש, שכל מטרתו לענות על הצרכים של בני המשפחה בזמן נתון.
מסיבה זו אני מציעה להם לעיתים להגיע אלי לשיחות אישיות וזוגיות לפי הצורך, ומפנה את הנערה לטיפול פרטני. לפעמים נקיים גם שיחות של אם ובת, או אב ובת, לפי הנסיבות או לפי בקשתם. שיחות שמאפשרות התגלויות חדשות ביחסים.
פעם בחודש אנחנו ממשיכים להיפגש יחד, כל המשפחה, לעיתים גם בתוספת של אח או אחות, אשר "מקנאים" באינטימיות החדשה שנוצרה ומבקשים להגיע גם הם לטיפול...
למבנה גמיש מסוג זה יש לדעתי מספר יתרונות: קודם כל, הוא משדר להם מסר של קבלה מוחלטת של המשפחה, על כל חבריה ובכל הרכב שהוא. שנית, הוא מתאים להשקפתי שבמשפחה בריאה כל שני אנשים יכולים לנהל דיאלוג ביניהם, בלי צורך בתיווך או בהתערבות של אדם שלישי. ולבסוף, הגמישות שבבסיס התהליך מייצגת משהו שונה לגמרי מהנוקשות שאפיינה את המשפחה לפני המשבר, והיא זו שלמעשה הביאה אותם אל פתחו.
חשוב לציין שללא קשר להרכב האנושי, בכל מפגש מוקדש מקום להעצמה אישית ומשפחתית שמביאה אותם ליכולת לפתוח כאבים ישנים ולהתבונן בהם באופן שונה. (לדוגמה, במקרה של אבל על בן שנפטר, אפשר היה לראות את הדרך השונה של כל הורה להתמודד עם האובדן – אחד ע"י שימור החפצים והזיכרונות, והשני ע"י "הליכה קדימה" לעשייה. בהמשך, כשבן זוג אחד שינה את דפוס ההתמודדות, התהפכו היוצרות וגם בן הזוג השני איפשר לעצמו לחוות את הפן האחר של האבל).
תראו אותי!
במשפחות בהן יש אדם רגיש במיוחד שנחשף לחוויות שאינו יכול לעמוד בהן, יש קריאה מהדהדת שעוברת בין בני כל המשפחה – "תראו אותי!" הנערה חוזרת ומתחננת "כשאני אומרת לכם שאני מרגישה לא טוב אל תזלזלו בי ותגידו "זה לא נורא", אלא פשוט תאמינו לי! "אז איך עלינו להגיב?" שואלים ההורים. "תגידו לי שאתם ממש מצטערים שאני מרגישה ככה, ותשאלו אותי איך אפשר לעזור לי", מדריכה אותם הנערה.
האם, שכבר זמן רב אינה רואה את עצמה מזדעקת "ומה איתנו? מי רואה אותנו?" "איך את רוצה שנראה אותך אם את מפסיקה לצעוד בשביל להישאר בבית איתי? קודם כל תראי את עצמך!" נוזפת בה הנערה, "את יודעת מה? אני מוכנה אפילו לצעוד איתך ביחד, אם זה יעשה לך טוב". "טוב", מתרצה האם, אבל אם לא מתחשק לי יום אחד אז תאמיני לי שאני באמת עייפה היום"...
מי אמר?
"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר"... אומר יהודה עמיחי. אחת ממטרות הטיפול היא להיות פחות צודקים ויותר מקשיבים – כל אחד לעצמו, ואחד לצרכי השני.
בכדי לסייע לצאת מן ה"עמדה" הנוקשה אותה בנו לעצמם, שמאחוריה היו רגילים להסתתר או שממנה היו רגילים לירות לעבר האחר, אני אוהבת לשאול את השאלה – "מי אמר?" שאלה זו מאפשרת חשיבה מחודשת על כל נושא ממקום נקי לגמרי , כדברי המשורר: " אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח, כמו חפרפרת, כמו חריש".
עניין ידוע הוא שעצם קיומו של ה"חריש העמוק" הזה, שהופך קיבעונות אישיים וסדרים משפחתיים קודמים על ראשם, יכול להוות לנו הזדמנות לצמיחה.
בתנ"ך אנחנו שומעים שאישה יולדת נקראת "יושבת על המשבר", ואכן הסתכלויות חדשות ורעננות יכולות לצוץ לנו דווקא מתוך פריעת כל הסדרים שהיינו מורגלים אליהם. ניתן אפילו לומר שאנחנו, באופן בלתי מודע, מייצרים משברים, כדי שנוכל לזוז, לשנות גישה, להתפתח. אין ספק שבשלב הראשון אנו חשים היטב את המחנק האוחז בגרוננו אל מול חוסר הוודאות המבלבל, אבל ברגע שהצלחנו להשתחרר מהאמונות שהצרו את קיומנו והעזנו לחצות את "מדבר הפחדים", בהחלט אפשרי שבהמשך גם נגיע אל הארץ המובטחת...
במשפחות איתן עבדתי השתמשתי בכוחות שהתגלו בזמן הקשיים, כמנוף לצמיחה הלאה. לדוגמא אם הנערה הצליחה להסתגל אל צוות בית החולים ולמשתקמים האחרים בני גילה, יש בכך סימן ברור שגם לבית הספר החדש היא תצליח להסתגל. ואם הדפוס המשפחתי היה של צעקות ומריבות בלתי פוסקות שנעלמו בזמן המשבר, אנחנו נבחן היטב מה עזר להן להיעלם וכיצד ניתן לשמר את האווירה הטובה שהיתה בבית.
דוגמא נוספת – אם בתקופה הראשונה לאחר המשבר הנערה מפתחת תלות גדולה בהוריה, מה שצפוי שיקרה עד שתגיע להרגשה של יציבות, ונכנסת אפילו למיטתם – השאלה הזו תגיע כשהם ירגישו שאינם יכולים לבקש ממנה להשאיר את המקום הפרטי הזה לעצמם. "מי אמר?" אני שואלת, ואנחנו בוחנים יחד איך בכל זאת ניתן לדאוג לצרכיהם, בלי לפגוע בנערה.
עוד דוגמא - אחד מסימני ההבראה אותו ראיתי אצל אחת הבנות המשתקמות, היה כאשר ביקשה להיפגש עם הבנות "משם". רק הן יכולות להבין באמת מה עבר עליה, ורק איתן אפשר לספר את הסיפורים ולצחוק על ההווי המיוחד שנוצר שם, בבית החולים.
בתחילה הביעו ההורים התנגדות, שנבעה מתוך החשש שהחברות "יכאיבו לה ויגררו אותה חזרה ל"שם". "מי אמר?" שאלנו, ואכן, לאחר שהשתכנעו לקיים את המפגש, הוא עבר בשלום ובשמחה רבה. חשוב מכל – הוא איפשר לאותה נערה לחזור ו"להדביק" את חלקי הסיפור הישן עם הסיפור החדש שלה, ולחבר סיפור עכשווי שבנוי על מספר יסודות, שכולם שלה.

חוכמת הנותן וחוכמת המקבל (או – הצב והעלה)

חמש שנים אנחנו בקשר טיפולי מרתק, רצוף עליות ומורדות. היום הוא מגיע באיחור, אחרי סידרה של ביטולים שנעשו ביוזמתו. אני מברכת אותו לשלום ושואלת אותו איך זה בשבילו להיות פה.
"השולחן רחוק מדי", הוא אומר.
"אתה רוצה לעשות עם זה משהו?"
"כן, אני רוצה לקרב אותו, אבל אני לא רוצה להטריח אותך, כי אז גם את תצטרכי לזוז".
מתוך רצון להחזיר לו את אפשרות הבחירה, אני מבררת איתו את האפשרויות שעמדו בפניו:
1. לא להגיד כלום ולהמשיך "לסבול".
2. להזיז את השולחן באופן חד-צדדי, עד למרחק שיהיה לו נוח.
3. להזיז, עם ברור מוקדם איתי אם זה בסדר מצידי.
לשמחתי הוא אכן נוהג כך (מברר ומזיז), אבל אז הוא אומר – "חשבתי שתגידי לי שזה סימן לריחוק בינינו"...
"אתה מרגיש שיש ריחוק?"
"כן, כי ביטלתי הרבה פעמים. בכלל, בזמן האחרון אני מתרחק מאנשים".
אני מתבוננת בידיו, שמנסות להגיד עבורו את מה שלפיו קשה לומר, ושואלת: "אם הידיים היו יכולות לדבר, איך היה נראה הקשר שהיית רוצה בתקופה הזו עם האנשים שקרובים אליך?"
ללא היסוס, הוא מאגרף את יד ימינו, ומניח אותה על ידו השמאלית הפתוחה. "ככה", הוא אומר: "שיהיה מותר לי להיות לפעמים סגור ולפעמים פתוח איתם".
"אתה יכול לבחור בעל חיים מסוים שייצג כל יד?"
"כן בטח, צב. זה הצב כשהוא בתוך השריון (יד מאוגרפת), וזה הצב שיצא החוצה (יד פתוחה)."
בהמשך אנחנו מבררים יחד, איך צריכים הוריו לנהוג בכדי לסייע לו, מבלי שירגיש שהוא תלוי בהם.
זו חוכמת הנותן: להניח עלה לפני הצב, ולאחר מכן להתרחק קצת ולסמוך עליו שהוא יאכל בזמן שמתאים לו.
חוכמת המקבל היא זו: קודם כל לסמוך על הנותן שהוא באמת רוצה את טובתי. בהמשך – להבין שאני יכול לקבל את העלה (עזרה) – רק כשאני לא רואה את היד שמגישה לי את העלה (לא מרגיש תלוי בה). בהמשך הפגישה דנו בשאלה איך הוא יכול לשוחח עם הוריו, בכדי להעביר להם את התובנות החשובות הללו. את הפגישה הוא סיים בחיוך: "זהו, השולחן עכשיו לא רחוק מדי ולא קרוב מדי, הוא בדיוק במקום הנכון..."

העברת לפיד התקווה
למטפל, לדעתי, ישנו תפקיד חשוב ביותר בהחזקת לפיד התקווה עבור המשפחה ועבור האנשים המרכיבים אותה. הוא זה שמייצג את הידיעה שמעבר לחושך שבו הם נמצאים קיים אור גדול, והם אכן בדרך לשם. כמו מדריך טיולים מיומן, הוא יגיד להם "את הקטע הקשה כבר עברתם, חכו עד שתגיעו אל ראש ההר ותראו את הזריחה".
העובדה המעניינת היא, שבהמשך הדרך הלפיד הזה מועבר בין בני המשפחה, וכל אחד שמחזיק בו מבין שתפקידו עכשיו הוא לחזק את האחרים. כמטפלת אני תומכת מאד בתופעה זו. גם אם אדם אינו תופש עדיין שעכשיו תורו להחזיק את הלפיד, אני מעודדת אותו ומראה לו כמה בני המשפחה זקוקים לו וכמה ביכולתו לסייע בשיפור המצב הקיים.
לדוגמא – אם אב המשפחה נופל לתוך דיכאון כתוצאה מהמצב, והאם קולטת שע"י כך שהיא מספקת לו "פרויקטים" לעבוד עליהם הוא הולך ומשתקם - אאתגר אותה להציב לו משימות, וכך גם היא וגם הוא ירגישו חזקים יותר.
להיות אדם בוחר- מאנרגיית הישרדות לאנרגיית חיים
להבנתי, קיימות שתי איכויות סותרות באדם, ושתיהן חשובות באותה המידה לקביעת הכיוון בו ילכו חייו. האיכות הראשונה הינה היכולת להיות הקש שצף על פני הנהר ונותן לנהר להובילו, והאיכות השנייה היא להיות הנהר עצמו. איך יודע האדם מתי להניח לעצמו ולהיות הקש, ומתי להוביל את זרם המים בנהר?
התשובה נעוצה ביכולת הבחירה.
כשהאדם נתון בתוך מצב של אנרגיית הישרדות (ע"פ וירג'יניה סאטיר) – הוא מרגיש שהחיים הם דבר מאיים שאפשר רק "לשרוד" אותם, אבל בוודאי שלא ליהנות ולשמוח איתם. הדרכים שאנשים בוחרים לרוב כדרכי הישרדות הן – הטלת כל האשמה על האחר, לא חשוב מיהו, ומן הצד השני - ריצוי והתנצלות אינסופית על קיומי. ישנם אנשים שהשכלתנות משמשת להם מגן מפני עולם הרגשות, ואחרים שהופכים עצמם ללא רלוונטיים ומטשטשים את עצם קיומם בעזרת התנהגויות בלתי צפויות וחוסר יכולת להיות אדם נוכח באמת.
המשותף לכל דרכי ההישרדות הללו זו ההרגשה שאין לי יכולת בחירה או החלטה לגבי חיי, וה"מגן" שאימצתי לי כבר בילדותי אמור לסייע לי להתקיים בתוכם, ותו לא.
כשמתרחשת טרנספורמציה בטיפול, והאדם מצליח בהדרגה להרגיש שגם אם אין לו יכולת לצפות את האירועים שיקרו לו, יש לו עדיין זכות בחירה אמיתית לגבי הדרך בה הוא בוחר להתמודד איתם – מתחיל המעבר והחיבור אל אנרגיית החיים שבתוכו.
כך, טיפין טיפין, הוא לומד להקשיב לרגשותיו, לזהות את ערכיו ואת ה"חוקים" שהנחו עד עתה את חייו, להפריד בין ציפיותיו מעצמו ומאחרים (שתמיד יש בצידן אכזבה מסוימת), לבין כמיהותיו הפנימיות, המהותיות ביותר, ולבחור באיזו דרך ירצה לממשן.
הכמיהות הן אוניברסאליות, ומשותפות לכל בני האנוש באשר הם – להרגיש מוקשב, נאהב, מוערך, חופשי, ועם זאת שייך.
ההקשבה לכמיהות, וההבנה שזה בסדר להיות קש על המים ובסדר להיות הנהר עצמו, מתוך הסכמה פנימית להיות נוכח בשני המקומות הסותרים הללו, הופכת אותנו לאדם "נושא הפכים". אדם כזה אינו נבהל משום מצב בחייו ונותן לעצמו לחוות כל רגש עד הסוף – גם את העצב והאכזבה, וגם את השמחה הפנימית שבתוכו, מעצם היותו חי.
לדוגמא – אב לנערה שאושפזה, שהתאפיין בהתפרצויות רגשיות בלתי נשלטות שהפריעו לו ולשאר בני משפחתו לנהל חיים תקינים בבית. במהלך המפגשים האישיים (שנערכו כחלק מהטיפול המשפחתי), גילינו שהמקור להתפרצויות היא ההרגשה ש"אני לא בסדר", ושהאחר מנסה למחוק אותי ולכן עלי להילחם נגדו. בהדרגה הגענו למסקנה שהיכולת שלו לבחור את התגובה בה יגיב להתרחשות מסוימת, היא יכולת שמעניקה לו כוח ומעצימה אותו. בכל פעם שהצליח להגיב מתוך בחירה (לצאת מהבית ולעשות סיבוב קצר, לענות בהומור מחויך, או פשוט להתעלם), והרגיש שהוא כבר לא נסחף אחרי האירועים אלא מצליח לשלוט בהם – בטחונו העצמי עלה. מן הצד השני בני המשפחה הגיבו בהתאם, והיחסים בבית השתפרו לאין ערוך.
מעגל הידיים הטובות
כל זה לא היה יכול לקרות, לולא הייתי מוקפת במעגל של ידיים טובות, תומכות, מכילות, ומגבות. אחד היתרונות הבולטים בעבודה בתחנה לטיפול משפחתי, היא זכות ההדרכה – גם כמודרכת, וגם כמדריכה. להדרכה טובה, כמו זו שזכיתי לה, ניתן להביא גם את התסכולים וגם את נקודות ההצלחה, ולקבל משוב אמיתי שמזכיר לך את עובדת היותך מגדלור לספינות אבודות, גם בשעה שהן אינן מסוגלות, באותו הרגע, לכוון את דרכן אל האור...
הדרכה משמעותית גם עושה שימוש חכם בעבודת הצוות העובד סביב משפחה מסוימת, וכשמתגלע ויכוח חריף בין המטפלים במשפחה (למשל על מידת הסיכוי לאובדנות של אותה נערה) – להבין שכל אחד מהמטפלים מייצג מימד מסוים של המשפחה, ולכן אין כאן מישהו שצודק ואחר שטועה. במקרה כזה נותר רק להחליט איך אנחנו ממשיכים לעבוד יחד כצוות, שמשכיל להכיל בתוכו את נקודות הראות השונות. ההנחה, שכאשר אנחנו נוכל לבצע אינטגרציה בתוכנו, גם המשפחה תוכל לעשות את אותה אינטגרציה בסופו של דבר, מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש...

"מבירא עמיקתא לאיגרא רמה" (מבור עמוק להר גבוה)

הנערה שישבה מולי היפנטה אותי בעיניה הבורקות. לשמע דבריה לא יכולתי לעצור את החיוך הגאה שהציף את פניי:
"את לא תאמיני, אני עוסקת במיליון ואחד דברים, ובכולם ממש טוב לי. בלימודים עשיתי את האבחון שדיברנו עליו, ויצא שאני מחוננת! הסבירו לי שיש לי הפרעות קשב וריכוז וקושי בזיכרון, אבל אני לומדת כל מיני שיטות איך לזכור בעזרת צבעים, מספרים, וסיפור שאני מספרת לעצמי, וזה באמת עובד!
אני גם לא מבריזה יותר מהשיעורים כמו פעם. אז היו ימים שלמים שלא נכנסתי לכיתה, וגם כשנכנסתי לא ממש הצלחתי להתרכז וזה ממש הלחיץ אותי כי ראיתי שיש המון דברים שאני לא מבינה. היום אני נכנסת לכל השיעורים, וכשהמורה מדברת אני ממש מנהלת איתה כל הזמן דו-שיח ושואלת שאלות. אני יודעת שאני צריכה להיות פעילה כל הזמן כדי להישאר שם ולא לגלוש אל תוך המחשבות שלי...
חוץ מזה אני גם עובדת ומרוויחה כסף עבור הרישיון, ואני עובדת שם לגמרי לבד! את זוכרת שקודם פחדתי להישאר לבד והייתי צריכה כל הזמן שמישהו יישאר איתי? אז היום זה ממש לא מפריע לי! אני מקשיבה למוזיקה ועושה את העבודה, וממש נהנית.
אני גם מתנדבת, ובתנועת הנוער אני מקבלת תפקידים של אחריות כי כולם סומכים עלי ועל יכולת הארגון שלי (חוץ מהחדר שלי, כמובן, שהוא עדיין מבולגן...)
יש לי חברות נהדרות. הן כבר התרגלו לעובדה שבגלל שאני צריכה שהכל יהיה בשליטה אני תמיד מתכננת איך נגיע, מה נעשה, ואיך נחזור. הן אפילו אמרו שממש כיף להן שיש להן על מי לסמוך!
בבית אני כמעט לא נמצאת בגלל כל הפעילויות שלי, אבל כשאני שם אני עוזרת כמה שאני יכולה וההורים מאד מעריכים וכבר לא מקטרים כמו קודם.
בכלל, היום אני מבינה שלולא הנפילה הקשה הזו שעברתי , לא הייתי מגיעה להיות מי שאני היום. את צריכה לשמוע אותי – כשכל החברות מתלוננות על כל הדברים הקטנים שקשים להן אני אומרת להן – תסתכלו על הצד היפה בכל דבר. אני לא יכולה לספר להן איזו דרך קשה עברתי, אבל אני כן מרגישה הרבה יותר בוגרת לפעמים, פשוט כי רכשתי ניסיון חיים
שגרם לי לראות את כל החיים אחרת.
למשל – פעם כשמורה היתה מרגיזה אותי הייתי עונה לה בחוצפה, ומתקשרת לאמא בוכה שתבוא לקחת אותי כי אני לא מתכוונת להיכנס לשיעורים של המורה הזו יותר אף פעם בחיים. היום אני אומרת לעצמי "נכון, את כועסת", הולכת קצת לדבר עם היועצת ואחר-כך חוזרת לשיעורים שלה כרגיל כאילו לא קרה כלום. אני פשוט כבר לא רואה את הדברים בשחור או לבן כמו פעם, ויודעת שגם אם כרגע אני מרגישה עצבנית עוד רגע זה יעבור, כמו שהרבה דברים קשים בחיים עוברים..."

חיבקתי אותה במילים עוטפות. זוכרת יחד איתה את הדרך הקשה והמאתגרת שעברנו יחד, שמחה ששתינו יכולות להינשא עכשיו על זרי הרגע הזה, הקסום.

מקורות:
שחר- מריו מרדכי מתוך ספרו "תולדות העתיד" הוצאת אבן-חושן 2010 .
הרבי נחמן מברסלב מתוך ספרו ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן מח
י. עמיחי "המקום שבו אנו צודקים" מתוך ספרו שירים 1962-1948, הוצאת שוקן, 1962.
וירג'ניה סאטיר "המשפחה המודרנית – לחיות יחד" הוצאת ספרית פועלים 1994