עוזית דגן

עוזית שלום

הגעתי אל סיפרך בעקבות שיחה עם ידיד לעבודה- קברניט שמיל כהן.

קראתי בו, קודם לכל, משום סקרנותי לגבי מה שהתרחש בגרמניה בשנות השלושים.

אמנם קיוויתי ליותר בתחום הזה, אך גם מה שניתן למצוא במכתבים- חשוב ומוסיף.

מצאתי בספר פרטים נוספים שלא חשבתי למוצאם- תיאור חייהם של צעירים- חלוצים בארץ ישראל בשנות השלושים, תיאור ההוויה בסדום בשנים ההן וחכמת חיים בכלל, כפי שהיא משתקפת ממכתביהם של אנשים בני תרבות.

נתגלו כמה נקודות חיבור בלתי צפויות-

• אף אני בן קבוץ- הורי היו ממייסדי קבוץ דן, שעלו לארץ ב 1933, ולהתיישבות בגליל

ב 1939. על אף הקשר הטוב (יחסית) שהיה בינינו, לא שמעתי די פרטים על שנותיהם הראשונות, וסיפרך הוסיף צבע למציאות בה חיו.

• אמה של זוגתי הייתה מתנדבת בסדום, ושנים אלו היו שמורות עימה כיפות בחייה. הופתעתי לגלות פרק מרשים זה בחייה של אימך.

• זוגתי- אסתי שמואלי, אף היא מטפלת זוגית (למדתי משמיל שזה אף מקצועך.)

• נולדתי ב 12 ביוני (1951).

 

התרשמתי מאד גם מדמויותיהם של סבא ואבא. עוד באשר לאימך-אני תמה כיצד העבירה אישה ממוצא ייקי, עם תרבות נעורים כה גבוהה את חייה בקבוץ בהמשך חייה, וכיצד הייתה מסכמת אותם.

לאימי הייתה זאת חוויה מטלטלת, ולא הייתי רוצה להיכנס בנעליה.

די מאכזב לגלות כי גם בנות (ולא רק בנים), לא הצליחו ליצור קשר עמוק ופתוח עם הוריהם- אני מכיר את הדבר הזה מאחותי המבוגרת. ניתן לתלות זאת גם בריחוק שתבע הקיבוץ, תבעה התקופה, אך גם בהורינו ובנו ה"ילדים".

 

קראתי את הספר בעניין רב, ואני סבור כי טוב עשית שפרסמת אותו.

תודה לך על החוויה.

 

באופן חד- פעמי, אני מצרף קיטוע מסיכום הספר, כפי שאני עושה ביני לבין עצמי, לכל ספר שאני קורא- הפעם הרחבתי בציטוטים משום שהתוכן הוא העיקר. תראי שאני גם בקורתי פה ושם.

תודה לך וכל טוב.

 

אוהד נוי, בני עטרות.

פברואר 2012.

 

 

שם הספר והכותב: קיבוץ געגועים/ עוזית דגן

 

תאריך: פברואר 2012

 

תוכן כללי:  

אסופת מכתבים שכתבו הוריה ה"יקים" של דרורה גפני (ובשמה הגרמני הילדה ולר), לימים חברת קבוץ מעוז חיים, בשנים שבין עלייתה לארץ בקיץ 1935, ועד גירושם לגיטו לודז' באוקטובר 1941. המכתבים נשמרו בארגז עץ בחדר ההורים הקיבוצי, ופורסמו על ידי עוזית דגן בספר זה.

סבא וסבתא שנשארו בפרנקפורט עקבו, תחילה בדאגה גדולה אחר גורלה של בתם בפלשתינה, ואחר כך בדאגה גדלה והולכת אחר גורלם -הם, בגרמניה המתדרדרת אלי מלחמה.

קראתי מתוך כוונה ללמוד עוד על שנות השלושים בגרמניה הנאצית, ולנסות להבין איך נתגלגלו הדברים כך, שיהודי גרמניה נשארו שם, עד שהוצאו להורג. מדובר בזוג אנשים תרבותיים, מתקדמים ונבונים להפליא, שחשבו ש"להם זה לא יקרה". כשהבינו שכן יקרה להם, לא עשו את המעשה הנכון, אלא ציפו לנס שאכן לא קרה. הם גורשו לגטו לודז' ועקבותיהם נעלמו אי-שם.

מכתביהם- בעיקר אלו של האב, מרשימים בחכמתם, דאגתם ואיפוקם- שילוב של חכמה והומור עדין, שעדכניותם עומדת גם היום.

צד נוסף בספר, הוא סיפורה של דרורה/הילדה, המלמד, באמצעות קטעי יומן ותשובות ההורים למכתביה, כיצד נראו החיים בהתיישבות העובדת בימים ההם.

הארה מעניינת נוספת היא, ההתגייסות לעבודה במפעלי ים המלח בסדום.

לא קל לקרא אסופת מכתבים. גם תיאור חייהם בגרמניה הוא מינימליסטי, אך ניתן להסיק דבר מדבר- ובסיכום לקבל מושג- מעניין מאד.

הדברים אף האירו במידה מסוימת את הסיטואציה, בה חיה אימי, ואת הקשיים והחיבוטים, שכנראה, עברה.

 

 

ציטטות:

מן המבוא-"היום אני מבינה, שאימא אשר נעלה את ליבה במפתח, לאחר שאיבדה את הוריה, כמהה שאנו, ילדיה, נסייע לה לפתוח אותו מחדש. אלא שאנו לא ידענו כיצד לעזור לה בכך."

 

ממכתבו של אבא- ארנסט ולר 8/1/36:"...נכון שבנישואין ישנם הערך והתוכן של היכרות הדדית, אבל הרי אף פעם אי אפשר להכיר את האדם השני עד הסוף, אפילו לא אחרי חתונת הזהב...

בסופו של דבר, כל אדם נשאר בודד עם עצמו ( האם את זוכרת את שירו של הרמן הסה:'לנדוד בערפל בדד, לחיות משמע להיות לבד, כל עץ חושב שהוא אחד, רואה רק את עצמו בלבד?')

אבל כל זה אינו קשור לנישואין טובים. שם- חשיבותה של החברות אינה מתמעטת ברבות השנים, גם כשמתרגלים זה לזה, וגם כשמשלימים עם הבדידות הקיומית שמקננת בלב כולנו.

לא זוהר ההתחלה הוא החשוב, אלא ההרגשה האמיתי שנשארת כשאתם ביחד, בהמשך הדרך.

נישואין מסוג זה (כפי שאני מבין אותם) מקרבים עוד יותר בין הבעל לאישה במשך השנים, והופכים אותנו לשני יצורים עם נשמה אחת, כך שלבסוף, אין האחד יכול להתקיים ללא השני: ימות האחד, חייב השני ללכת בעקבותיו. גם אם ישאר בחיים הוא יסבול משברון לב, ייבול או ילקה במחלה כלשהי, שתביא אותו בסופו של דבר להיות קבור ליד אהוב ליבו."

 

ממכתבה של אמא גרטל ולר מהולנד 10/5/38: "...אשר לנסיעה שלי, מאד טוב לי כרגע. היא מתאימה במיוחד לאדם כמוני שעצביו קצת רופפים בגלל כל הדברים שקורים  מסביב. יכולתי לנסוע כי הפספורט של בתוקף 18.6.38. כשהוא יפוג, לא אוכל יותר לנסוע מחוץ לגרמניה, אלא אם כן ארצה לעזוב אותה סופית. זה החוק החדש לגבי יהודים."

 

אבא לדרורה שנמצאת בסדום 3/11/38: "...לפעמים חששתי שתהיי כמו הנס קסטור מ'הר הקסמים' של תומאס מאן, ותסתפקי בחיים נטולי משמעות עמוקה יותר. אבל היום אני משוכנע שהמאבק הפיזי היומיומי של חיי הקבוץ לא פגע בחייך הרוחניים, ולהיפך-קרוב לוודאי שגם העשיר אותם.

לסיכום: נדמה לי שהשמש של 'ארץ' מחייכת אליכם מין חיוך חכם, ועוזרת לכם להתגבר על הכל...

אבל עם כל גאוותי על בשלותך והתפתחותך הנפשית, קורא אליך הזקן שלך: אל תהיי חכמה מדי! אל תתמסרי לקשיים ואל תחטטי בהם יותר מדי, כי בסופו של דבר אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת כלום! את זוכרת: 'רק הטיפש מחכה לתשובה' אמר לנו היינה..."

 

אבא 20/2/39: "...אינני יודע דבר הילדה. את יכולה לספר לנו הרבה יותר. חיינו פה שגרתיים ביותר וסובבים סביב בקשות להגירה, אישורים, סרטיפיקטים, הצהרות, מעברי דירות וכו..

זה תהליך חיסול גדול מאד.

כל האנשים פה חשים את המתח לגבי גורלה של אירופה. אנחנו כל כך מקוים שלא תפרוץ שוב מלחמה, ושאלו שפועלים למען השלום ינחלו הצלחה, עבור כולנו. אם יש אלוהים, הלוואי שהוא יקח משאלתנו אליו וימלא אותה!"

 

אבא 14/8/39: "...בקשר לאנגליה- נראה מה יהיה. לפני שמונה ימים וולטר פורט התקשר, וכשדיברתי איתו קולי נחנק. הוא אמר שאת או הקבוצה שלך צריכים לשלוח עוד מסמך. בינתיים כתבתם משהו בקבוצה, או שקיבלתם העתק מהמסמך הקודם? אפילו שאינני חושב שהדבר יעזור, הם בכל זאת רוצים את המסמך. הוא גם אמר לי שלא כדאי לנסוע לאנגליה ולחכות שם, משום ששם עוד יותר קשה לקבל את הסרטיפיקט..."

 

 

לקחים:

ב19/10/1941 נשלחים גרטל וארנסט ללודז'. לפני כן עוד מגיעים מספר מכתבים, ויש אף אמירה של ארנסט שהמצב נורא, ושל האימא שהמצב טוב מאד (באותו מכתב). יש גם תיאור של טיול בחיק הטבע היפהפה, מספטמבר 1941- שנתיים לאחר פרוץ המלחמה.

מי שיושב וממתין על לוע הר געש, וסבור כי טיס ללא רישיון והכשרה לטיסה, של מסוק מקולקל יבוא לחלצו- סופו עלול להיות רע ומר. זה המקרה הפעם.

הדברים היו די ברורים, וצריך היה לקום ולעשות מעשה. היו כאלו שעשו.

להערכתי, הבת- דרורה, שחיה את חייה הצעירים והאינטנסיביים בארץ (לא תיארתי את סיפור התאהבותה והלבטים הגדולים שליוו את שנותיה הראשונות והקשות בארץ), לא הבינה אף היא את גודל השעה- גדולים ומנוסים יותר בארץ, לא ראו את הכתובת על הקיר.

סביר להניח כי הבת- דרורה, נשאה את אשמת מותם של הוריה על כתפיה, ומשום שלא חלקה משא זה עם איש, היה הוא כבד מנשוא. מותו של בנה- הטיס בעז גפני, בתאונת אימונים בשנת 1966, הוסיף עול כבד.