מטפלת זוגית ומשפחתית ומדריכה מוסמכת,
סופרת ומשוררת
עוזית דגן
על הילדה אילת (עם השמשיה הכחלחלת), ועל זכות הבהייה
לאחרונה, אני פוגשת מטופלים רבים, שנלחמים על זכות הבהייה שנלקחה מהם בילדות.
אלה, שכאשר הם "נתפשו" בוהים, מיד נשלחו לעשות משהו "מועיל" עם עצמם – לקרוא, לעזור בבית, העיקר לא לשבת סתם כך "בחוסר מעש".
יש בתים, מחמירים יותר, שבהם גם ההליכה לאיבוד בתוך הספר נתפשה כסוג של בהייה מיותרת ולא מועילה. לכן גם היום, רק במצבים של "אין ברירה" כמו טיסה, או מחלה, הם מרשים לעצמם לפתוח ספר ולקרוא.
המחיר שמשלמים אותם אנשים היום, היא התמכרות לתנועתיות מתמדת (אם אני זז אני "עושה" משהו עם עצמי), או לרשימת מטלות אינסופית, שכאשר מסמנים בה משימה מסוימת ב"וי", מיד צצות שתי מטלות חדשות לעשייה בתחתית הרשימה.
לעיתים הם מתארים תחושה של ריקנות מפחידה כאשר הם נאלצים להישאר לרגע עם עצמם, אותה ריקנות שרבים מאיתנו היום נמנעים ממנה על ידי הוצאת חברנו היודע כל מהכיס.
על רקע זה נזכרתי בסיפור של קדיה מולודובסקי (בתרגומו של נתן אלתרמן), על הילדה איילת עם השמשיה הכחלחלת.
השיר מספר על ילדה בת שש שגדלה בבית עני בפרוור העיר ורשה. מול כמיהתה לנדוד אל עולם הדמיון ולהישאר בו, היא ננזפת כל הזמן על ידי הוריה ונקראת לעזור בעבודות הבית ובטיפול באחיה התינוק, עד שיום אחד היא פשוט בונה לעצמה רכבת מכפתורים ונודדת הרחק משם.
כילדה, אהבתי מאד את הקצב של השיר ודמיינתי לעצמי איך אני הופכת לאותה אילת.
היום, בקריאה שניה, אני מבינה שהזדהיתי עם הזכות של איילת למרוד – בהתחלה זה היה רק מרד פנימי – שמירה על הזכות לחלום גם כאשר אתה ממשיך לכאורה לציית לחוקים החיצוניים. בהמשך זה הפך להיות מרד ממשי – "אבל איילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה".
כלי העזר שלה במרד היא אותה שמשיה כחלחלת – פריט אופנתי באותם ימים שמתקשר עם אצולה, ולא עם אם קשת יום ש"ידיה לא תניח" ואב נפח ההולם בקורנסו ומרעים עליה בקולו .
תחת אותה שמשיה, יכלה אילת לחסות בעולם הדמיון – ללוש עוגות בחול, לנדוד עם הציפורים, ולשחק עם הכפתורים המתגלגלים שהופכים להיות רכבת ונושאים אותה איתם למרחקים.
כילדה, פחדתי מההורים הכעסנים של אילת שאינם מאפשרים לה לשחק, ומאיימים עליה כל הזמן – "זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם".
היום אני מתבוננת במבט של חמלה באב ובאם שגרים בבית שח, עם גג רעוע וגוחן, ומתחתיו ציפור בקן.
לבית ארובת עשן. מיטה בבית ושולחן.
וצלחות, סירים ומים לכביסה
וגם תינוק בעריסה.
בתוך המולת החיים הזו, האם יכלו האם והאב להרשות לעצמם גם רגעים של בהייה, במקום רגעים של עשייה? ואם לא לעצמם, איך יכלו להרשות זאת לילדתם ה"גדולה" בת השש?
אני מדמיינת את אילת, כיום כבר בת שישים, מגיעה אלי לטיפול. במה היתה בוחרת להתמקד? בבית הקשה שבו גדלה, או בחירות שלקחה לעצמה לעוף מעליו יחד עם הציפורים אל כנפי הדמיון?
אני רואה איך אני מתאהבת באישה הזו, שעודדה את ילדיה ללוש עוגות בחול ולשחק עם כפתורים ועכשיו, כשהם נדדו למרחקים, היא נותרה לבדה ומבקשת לבנות לעצמה חיים חדשים, בלי לשמוע יותר את נזיפות ההורים.
אנחנו עובדות על הקשבה לאילת של אז, ורואות איך היא שואבת כוח כשאילת של היום מתיישבת לידה ומבטיחה לה שהכל יהיה בסדר, היא עוד תוכל לנדוד ולהגיע למקומות רחוקים.
אילת הגדולה לומדת להסתכל על עצמה ועל הוריה בחמלה גדולה, ויחד אנחנו משבחות את זכות הבהייה. אותה פעולה של התבוננות פנימה שמאפשרת לנו לעשות "אתחול מחדש" ולהחזיר את כל חלקינו מלאי הסתירות, אל תוך הפאזל הגדול של הנפש.
לבסוף אנחנו מקימות את מפלגת "החופש לבהות", ומצרפות אלינו את כל אמני העולם באשר הם. גם את אלה שהיו יכולים להיות אמנים גדולים, אם היו מרשים לעצמם קצת יותר לבהות בעננים...
אז הנה, הגיע הזמן לחזור אל השיר היפה הזה:
הילדה אילת, מאת קדיה מולודובסקי
מיידיש: נתן אלתרמן
בוורשה, בפרוור נידח,
ביצה, חצר ובית שח.
שם גרה הילדה אילת
ויש לה שמשיה כחלחלת.
האב נפח שחור מפיח,
האם ידיה לא תניח.
הגג רעוע וגוחן
ומתחתיו ציפור בקן.
לבית ארובת עשן.
מיטה בבית ושולחן.
וצלחות, סירים ומים לכביסה
וגם תינוק בעריסה.
והילדה אילת
עם שמשיה כחלחלת.
כבר בחורה בת שש
עם תלתלים כאש.
ובחוץ אור לרוב
והחול צהוב.
ללוש עוגות בחול יוצאת היא
לכל החברות קוראת היא.
קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:
-הביתה חיש!
צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח.
צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כתונת וגרביים.
ובולבוסים צריך לקלוף,
והרצפה צריך לשטוף,
לקרוא מעט בטעם,
לכתוב מעט בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!
יוצאת אילת להביא דלי מים,
לתלות כתונת וגרביים.
רואה היא:
אווזים הולכים.
מרת אווזת מהלכת,
שורה של אפרוחים נמשכת.
כנפיים – לובן צח,
רגליים – אודם עז,
וגם הפתי האווז.
פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
ואווזים לה למשחק.
רוצה אילת עם האווזים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.
קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:
-הביתה חיש!
היום לא חג!
יש לבשל את המרק,
צריך קיסמים עוד לבקע,
צריך את התינוק לנענע,
וקטניות צריך לברור,
וחיתולים צריך לצרור,
וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!
הולכת איילת עצים לבקע,
את התינוק לנענע.
רואה היא:
ציפורים עפות.
סידרו שורה כמו רכבת במרום,
ועליהן – גבוה! – אווירון.
ציפורים קטנטנות,
כנפיהן לבנות,
וענן על הכל,
כעשן כחול.
פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
וציפורים לה למשחק.
רוצה אילת עם הציפורים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.
קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:
– הביתה חיש!
חוטים צריך עוד להשחיל,
וטלאי צריך עוד להטיל,
וקישורים צריך לקשור,
וכפתורים צריך לתפור,
וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!
הולכת אילת קישורים לקשור,
כפתורים לתפור.
פתאום פוצחים הכפתורים בשיר
ומתפזרים על פני העיר.
וכל כפתור הוא כבר גלגל.
וגלגלים עפים במעגל.
אחד ברחוב ביעף דוהר.
ארגז מוביל הוא חיש-מהר.
שני גלגלים יריצו אופניים,
שלושה נושאים חבית של מים.
וארבעה, בתוך הבהלה,
רתמו עצמם בעגלה.
פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
וגלגלים לה למשחק.
רוצה אילת ככה לעמוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.
קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות,
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח.
אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה,
הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה.
את כל הגלגלים רותמת אז אילת
עושה מהם רכבת מתפתלת.
ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת
למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.