עוזית דגן

        הבניית  תפישה (REFRAMING) כדרך חיים.

 

                                                      מאת: עוזית דגן

 

"מסופר על טוחן שביקש לעשות קמח עדין.

כשהחל במלאכתו שאל אותו הקמח:

"האם אתה כבר עדין?"

(מתוך The listening book)

 

כשהייתי ילדה נהגנו לנסוע לרופא בעפולה או לדודה בפ"ת בטנדר של הקיבוץ, מאחור כמובן.

בזמן הנסיעה תמיד משכה את תשומת לבי לוחית קטנה ממתכת שהיתה קבועה באוטו: "אל תשליך בדלי סיגריות וגפרורים החוצה".

"למה?"-תהיתי לעצמי – "ברור לי למה לא לזרוק החוצה, אבל למה לא לזרוק בַּדְּלִי ?"

אני זוכרת את הרגע המכונן שבו הבנתי, בהבנת פתאום, שמדובר בבדלי סיגריות.

פתאום כל התמונה השתנתה לי, כאילו היתה שם מצלמה שצילמה עד עכשיו את הסצינה רק מזוית אחת, ולפתע רכשתי מצלמה משוכללת יותר שמראה את הסצינה במבט-על ומשנה את כל הפרשנות על מה שראיתי.

בעיקר זכור לי שהשתנתה התמונה שלי את עצמי: הבנתי שאני לא כל-כך טיפשה כפי שחשבתי...

זהו בדיוק פירוש המילה REFRAMING – הגדרה מחודשת של אותו הדבר, ע"י הסתכלות מזוית ראייה אחרת.

 

פעמים רבות אנחנו חווים תהליך זה כתחושה של "אהה", משום שהניסוח מחדש מאפשר לסיפור שאותו סיפרנו לעצמנו עד היום להשתנות ברגע אחד של הארה.

יש לתהליך שמות רבים, שהמשותף לכולם -  תיאור של  שינוי מהותי בתפישה:

המטפלים ואצלביק ויקלנד ופיש* קראו לו "שינוי ממעלה שנייה", וארכימדס צעק "אֶאוּרֶקָה"* ("מצאתי!")  כשרץ עירום מבית המרחץ להודיע לכל העולם שמצא את הנוסחה לפיה גוף השקוע באמבט דוחה כמות מים השווה לנפח גופו.

זה לא שאחרים לפניו לא נכנסו לאמבטיה ורחצו להנאתם, זו יכולת ההתבוננות והסקרנות שהעלתה בו את השאלה "מה גורם לפני המים לעלות כשגוף כבד כמוני נכנס לתוכם?"

 

נכון - הכל מתחיל מהשאלה, לא מהתשובה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב.

תארו לעצמכם שניוטון, כשישב מתחת לעץ ופתאום נפל עליו תפוח, היה ממלמל לעצמו "למה, מכל האנשים, הוא נפל דווקא על הראש שלי? תמיד הכל קורה לי!" וממשיך הלאה לדרכו, כעוס על כל העולם. או שהיה דווקא שמח "מממ... מעניין איזה מתכון לעוגת תפוחים אוכל למצוא היום..." וממשיך בדרכו, אוכל תפוח ושורק להנאתו.

אבל ניוטון, למרבית הפלא, הצליח לא לראות את עצמו כמרכז העולם ובחר לשאול את השאלה הכל כך טיפשית לכאורה: "למה התפוח נופל תמיד במאונך לקרקע? למה הוא לא הולך הצידה או למעלה, אלא נופל בקביעות למרכז כדור הארץ?".

כך, בהרהוריו, הגיע למסקנה שאותו הכוח הגורם לנפילת תפוחים ארצה זהה במהותו לכוח שמפעילה השמש על כוכבי הלכת, והוא זה שמחזיק אותם במסלוליהם.

 

אני רוצה לעמוד  על חשיבות השאלה:

אנחנו עם של מקשי קושיות (בייחוד בתור לקופ"ח – "ד"ר אני רק שאלה"), וכל מקצוע הפסיכולוגיה מבוסס על שאילת שאלות והקשבה לתשובות. אז מה החידוש בשאלות מן הסוג שאותו אני מציעה?

במקום תשובה, אספר סיפור: אני נזכרת באחד ממורי בתוכנית MA ללימודי טיפול משפחתי בקונטיקט- ארה"ב. יהודי מבריק, נמוך- קומה וממושקף שהזכיר לי בכל מימד אפשרי את וודי אלן. פעם, כשצפינו בו מטפל בזוג מעבר לראי החד-כיווני, הוא עצר את שטף חילופי הדברים החריפים והמעליבים ביניהם ואמר:

"אני כבר מבולבל – מה התוצאה? אנחנו כבר אחרי המחצית?"

שני בני הזוג עצרו לרגע והביטו בו במבט מופתע והוא המשיך לשאול:

"רגע, זה לא משחק פינג-פונג?" 

לא זכור לי אם הם תקעו בו מבטים חדים של "את מי הביאו לנו כמטפל" או צחקו ברוח טובה. בכל מקרה -  עצם ניסוח השאלה עזר להם להבין שמדובר ב"משחק" שבו שניהם שותפים, ושתפקיד המטפל הוא לא רק לשמש צופה לויכוחים האינסופיים שלהם אלא ללמד אותם כללים של "משחק" חדש.

מכאן שהשאלה בה אנו מדברים היא שאלה שמטרתה הבניית-התפישה, שהיא בתורה מכניסה מימד חדש של חשיבה לתוך הטיפול.

 

נכון, כולנו זקוקים ל"קיבעון תפישתי" מסוים של עולם המושגים שלנו כדי שנוכל לתפקד בעולם: לדעת ש"שולחן" הוא חפץ שיש לו 4 רגליים ומשמש לאוכל, כתיבה, קישוט  או צרכים אחרים, והוא תמיד אותו חפץ גם אם צורותיו הן שונות ומגוונות.

במחלות האלצהיימר או הדימינציה למיניהן ניתן לראות מה קורה כשאותו קיבעון נעלם ואין לנו שום מושג מהו אותו דבר שאנו רואים לפנינו, מה שמו ומה הם שימושיו. אנחנו פשוט הולכים לאיבוד.

אבל גם לגבינו, הבריאים (לפחות כרגע...), מה קורה לנו כשאנחנו מתוודעים לרעיון ספרותי הלוקח אותנו למחוזות שאינם מוכרים לנו?  

הנה לדוגמא שירו של יהודה עמיחי:

המקום בו אנו צודקים

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.
                      יהודה עמיחי – מתוך "שירים שונים"

 

קודם כל, מסתבר לנו שמדובר במקום – זו כבר חשיבה חדשה בשבילנו. תמיד חשבנו שמדובר בדעה או עמדה (זו הצודקת היא שלנו, כמובן), אבל מקום? ולא סתם מקום, אלא כזה שהוא "קשה ורמוס, כמו חצר". מה זאת אומרת? פתאום אנחנו שומעים את צהלות המצעדים ותרועת החצוצרות ומבינים: מקום ש"גייסות החשיבה" שלנו רמסו אותו שוב ושוב באימוניהן המפרכים, אינו נעשה יותר צודק רק כי דרכנו עליו יותר פעמים. להיפך – רק במקום שבו האדמה עדיין תחוחה כי הפכנו אותה שוב ושוב – רק שם נוכל לשמוע את הלחישה הדקה, זו של הקולות האחרים שעד עכשיו סירבנו לשמוע כי היינו כל כך צודקים.

בעיניי זוהי הבניית-תפישה מסוימת, כי הרחבנו את תפישתנו החשיבתית מעבר לגבולות שהיו מוכרים לנו קודם.

 

כל "שינוי ממעלה שנייה" קורה ברגע שבו אנחנו מצליחים לא לעשות "עוד מאותו הדבר" אלא להתחבר לרגע ל"מצלמת העל" הקבועה בראשנו ולראות את הדברים מזווית צילום אחרת, חדשה. באותו רגע נדיר אנו מצליחים להתנתק מהחשיבה ההרגלית שלנו ומפעילים סוג אחר של חשיבה.

קחו למשל נערה שרבה עם הוריה על שעת החזרה הביתה. כבר כמה שבועות שהריב ביניהם נמשך באותה הצורה: היא מתריסה שהם אינם מבינים אותה ורק חושבים שהיא ילדה קטנה שצריכה לחזור הביתה מתי שהם אומרים, ואילו הם מרגישים שהם מאבדים שליטה ומאיימים בסנקציות ובעונשים.

מתי יכול לחול השינוי? כשמישהו שלישי - מגשר, יועץ חינוכי  או מטפל משפחתי - יוכל להראות להם שמעבר לחילוקי הדעות יש להם בעצם סיפור משותף של דאגה:

היא דואגת לכך  שההורים לא סומכים עליה מספיק למרות שהיא מרגישה כבר בוגרת לכל דבר, וההורים דואגים שאולי ייקרה לה משהו מתוך רצון להגן עליה. פתאום מובהר שבעצם אין לאף צד כוונת זדון לפגוע בצד השני, והאווירה בחדר מתבהרת באחת. עכשיו אפשר להמשיך ולדבר על ההסכמות ולהתווכח האם שעת החזרה תהייה 12.00 או מוקדם יותר, לפני שסינדרלה תאבד את נעלה...

מודל אחר שמראה את חשיבות הפרשנות בחיינו הינו מודל אפר"ת, השכיח כיום בתחומי הטיפול, האימון והגישור. מודל זה מאפשר לנו בעצם לנתק את המציאות מהפרשנות שיצקנו לתוכה, ולבחון פרשנויות אלטרנטיביות לאותה מציאות.
למודל ארבעה שלבים:

שלב ראשון- אירוע: מה קרה במציאות?

שלב שני- פירוש: איך פירשתי את האירוע, תוך כדי הדברים ובסיומם?

שלב שלישי- רגש: איזה רגש התעורר בי בעקבות האירוע?

שלב רביעי- תגובה:  איך נהגתי בעקבות האירוע?

חשוב להבחין כי מקורו של הרגש הוא בפרשנות שנתתי לאירוע – ולא באירוע עצמו. הפירוש נתמך על ידי הרגש, שבתורו הוא הדלק לתגובה.  על ידי התגובה שלנו, אנו יוצרים מציאות שתואמת את הנחות היסוד שהיו לנו. התנועה היא מעגלית, ולכן אדם מגיע למסקנה: עובדה, צדקתי!  כך, בהדרגה,התפיסה של האירועים הופכת להיות סלקטיבית, כשהאדם מבטל (או לא זוכר, או מעוות) את האירועים שאינם עולים בקנה מידה עם ההיגיון הפרטי שלו.

כוחו של הסיפור כה רב, שהוא לא רק מייצג את המציאות אלא גם מעצב אותה, כך שבעצם אנחנו חיים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו בראש.

 

על כן יצירת שינוי בחיים מתחיל בהסכמה לא להניח הנחות, לפתוח ולבדוק תבניות ישנות. למשל, לפי המודל, לאחר שרטוט ראשוני של מהלך האירועים, ניתן להתחיל בחקירה אחר פרשנויות אלטרנטיביות של אותו אירוע. מומלץ לנסח כמה שיותר פרשנויות אלטרנטיביות, גם אם חלקן נראות לנו "לא הגיוניות" לכאורה.

לאחר שמצאנו מגוון רחב של פרשנויות לאותו האירוע, נבחין איזה רגש כל אחת מהפרשנויות היתה מעוררת בנו, ואיזו תגובה היתה מתעוררת בנו בעקבות אותו רגש.                                                      כך אנו יוצרים בעצם מגוון דרכים חדשות לפרש, להרגיש ולהגיב למציאות. דרכים אלו הינן "אמיתיות" או "נכונות" בדיוק כמו הדרך הראשונה שבה בחרנו לראות את המציאות.          כעת אנו יכולים לשנות את בחירתנו – ולבצע "טרנספורמציה" באופן שבו אנו תופסים את מה שהתרחש.

 

דוגמא אמיתית מהבוקר: בעלי התמהמה בדרך לעבודה, באופן שאינו אופייני לו. כששאלתי אותו על כך אמר שלא מתחשק לו ללכת כי הוא מרגיש שהוא "מתבשל" שם. תוך כדי שיחה הגענו למסקנה שהוא בעצם ה"שף" ולא התבשיל – יש לו אפשרות להסתכל על הכל מהצד ולתכנן מה הוא רוצה שייתבשל שם עבורו... אני מקווה  שהיום שלו עכשיו ייראה קצת אחרת, צבוע בצבעים של חיוך עם טעמים של קינמון...

עצם פתיחת האופציות של ההסתכלות האחרת היא החשובה, כי היא מחזירה לאדם את עמדת היותו בוחר ומנהיג את חייו, , ולא קורבן של הנסיבות שמובילות אותו.

 

דוגמא אחרת, מחדר הטיפולים:

לאשה צעירה שנמנעה עד היום מ"לבקש טובות" בגלל שהיתה לכך קונוטציה שלילית בעיניה ("אני לא רוצה שירחמו עלי") – הצעתי שבעצם עם בקשת העזרה היא מעניקה לשני את הזכות לעזור לה. כשם שהיא מרגישה טוב לאחר שהיא מעניקה עזרה למישהו אחר וחושבת על עצמה כעל "אדם טוב יותר" – כך גם לשני "מגיע" להרגיש הרגשה דומה.

האשה החליטה לנסות לאמץ את דרך החשיבה הזו, בפרט אחרי שהדגשתי כמה היא  עוזרת לי בעצם הגעתה לטיפול ואיזו זכות היא נותנת לי לסייע לה (דבר שאני מאמינה בו בכל לב).

 

דוגמא נוספת, הפעם מעולם הגישור: במסגרת פרויקט מיוחד של עמותת על"ם נקראנו לגשר גישור יוצא דופן בין נער בן 17 שתבע את הוריו למזונות, לבין הוריו. הנער, לאחר שברח מהבית לא נפגש עם הוריו כבר שנתיים והתגורר בפנימייה.

במפגש הגישור עצמו התהלך הנער כארי בסוגר וגם כשהתיישב לבסוף לא הביט לעבר הוריו. ההורים עצמם היו נרגשים ונבוכים מאד מהמעמד.

לאחר שעברנו את השלבים הראשונים דיבר הנער על כך שרצונו שהוריו יממנו לו קניית גיטרה, כחלק מההסכם המתגבש.

בנקודה זו, במקום להיכנס לשאלה של מחיר הגיטרה ומי יממן  את השיעורים, פניתי לנער ושאלתי: "מי עוד אוהב מוזיקה במשפחה?" הנער עצר רגע, הביט לעבר אביו, ובפעם הראשונה העלה חיוך על שפתיו.

זה היה רגע המפנה בגישור, שבסופו הגיעו שני הצדדים להסכם והנער אף דאג לרוץ למכולת למטה ולקנות להורים את הכיבוד שהם אוהבים בכדי לחגוג את האירוע...

מה הפך את השאלה הפשוטה הזו לשאלה בעלת אופי של הבניית-תפישה? – עצם העובדה שהיא העבירה את הדיון לפסים אחרים ולא איפשרה לו להימשך בכיוון של "עוד מאותו הדבר". היא גם הצביעה על העובדה שבוודאי הנער אינו בודד במשפחתו באהבתו למוסיקה, ועזרה להדגיש את הבסיס המשותף שקיים ביניהם.

 

ושוב דוגמא מעולם הגישור: במסגרת אותו פרויקט גישרנו בין נער שהיה בטיפול של שירות המבחן לנוער לבין הוריו, עקב בעיות קשות של תקשורת בבית.  אחת מטענות ההורים היתה שהוא מכה את אחיו חזק ואחיו ממש פוחד ממנו.

גם כאן, במקום לשאול את השאלה המתבקשת "למה אתה מכה את אחיך?" בחרתי לשאול "מה בעצם היית רוצה להגיד לאחיך ע"י המכות האלה?"

והתשובה המפתיעה לא איחרה להגיע: " שיתרחק ממני, שלא יהיה כמוני".

מסתבר שהנער דאג מאד לאחיו והדרך היחידה שלו להרחיק אותו מעולם הפשע היתה להרביץ לו כדי שלא יתקרב אליו ולא ירצה  ללכת  בדרכיו.

כמובן שבהמשך הצלחנו לחשוב, יחד עם ההורים, על דרכים יותר יצירתיות להשיג את המטרה החשובה הזו אבל עצם השאלה איפשרה לנו להגדיר את מעשה ההכאה באופן שונה ולהצטייר בעיני עצמו ובעיני ההורים כמי שבכל זאת טובת משפחתו חשובה לו מאד.

 

ונעבור לדוגמאות מפגישות משפחתיות:

 

1. לנער שהיה "עושה הצרות" הראשי בביה"ס והוריו נקראו להגיע לשם כל שני וחמישי כדי "לקבל על הראש" (כהגדרתם) מצוות ביה"ס, הפניתי שאלה:

   " מאיפה יש לך את כל הכוחות האלה?"

  הנער הביט בי נדהם, בטוח שהתבלבלתי ולא אליו אני מדברת.

  "באמת", התעקשתי, "מאיפה אתה לוקח את הכוחות לסובב את כל המבוגרים החזקים האלה על האצבע הקטנה שלך?"

 "זה לא כוחות", התערבה אמא שלו, "זו טיפשות", אבל אני לא ויתרתי: "אני בטוחה שאיפשהו עשיתם משהו טוב בהורות שלכם, אם הצלחתם לגדל נער שלא פוחד משום דבר. עכשיו, בואו נחשוב מה היה קורה אם הוא היה מצליח לכוון את הכוחות האלה למקומות חיוביים יותר..." 

והשיחה בהמשך כבר הפליגה לכיוונים אחרים.

 

2.    זוג הורים הגיעו אלי, מיואשים, וסיפרו: "יש לנו ילדה שמשקרת כל הזמן, אנחנו כבר ממש לא יודעים מה לעשות". הקשבתי להם ושאלתי: "אז יש לכם ילדה שלפעמים לא דוברת אמת?" "לא", הם תיקנו אותי, "היא תמיד משקרת".

"תמיד?" שאלתי, האם יש פעמים יוצאות דופן שבהן היא כן דוברת אמת?"

כשהודו שאכן יש פעמים מעטות כאלה, בדקנו יחד איתם מתי זה קורה וראינו שהמשותף לכולן – העובדה  שהילדה יכלה להגיד את האמת שלה מבלי לחשוש שמא תיענש.

בדרך זו של שינוי התיוג מילדה "שקרנית" ל"ילדה שלפעמים דוברת אמת ולפעמים לא" יכולנו להתקדם הלאה ולהחליט מה ניתן לעשות במקרים שבהם היא חוששת לספר את האמת.

 

3.    נער שהרגיש מקופח לעומת אחותו, אימץ לעצמו את השפה ה"קיפוחית" ("אני מקופח אז אתם, הורים יקרים, צריכים לפצות אותי על כך"). הוריו, במקביל, אימצו לעצמם את השפה ה"פיצויית" ("מה עוד אפשר לעשות בשבילך כדי שתהיה מרוצה?")

כאשר הבנתי מבני המשפחה שזה הסיפור שהם מספרים לעצמם ואינם יודעים איך לצאת ממנו, עשיתי הבניית-תפישה  של הצגת השפות בהן הם  מדברים בבית ("קיפוחית" ו"פיצויית" זאת בעצם אותה השפה, בעגות שונות) , ושאלתי אם היו רוצים ללמוד שפה חדשה.  כשהביעו את הסכמתם אמרתי שמעתה נעבור ללמוד את השפה ה"נוכחית", שבה אתה עובר ליכולת לראות את האדם השני נוכח מולך, לא דרך ה"פילטר" של הסיפור שסיפרת לעצמך עד היום.

חשוב להדגיש - הנחת היסוד היא שלשימוש במילים ישנה חשיבות  רבה בהליך הטיפולי -  לא כשינוי סמנטי אלא כאמצעי מסייע  בשינוי הפרשנות שלנו על המצב.

ברגע שהגדרתי מחדש את הדינמיקה המשפחתית כ"שפה" מייד הבינו כולם שאין בסיפור הזה "טובים" או "רעים" כי בעצם  כולם הכירו עד עכשיו רק שפה אחת, וכשם שלמדו אותה כך הם יכולים גם ללמוד שפה אחרת, שתתאים יותר לצרכיהם.

מדהים איזה שינוי חל במשפחה בעקבות הגדרות אלו, וכמה מהר הם רכשו לעצמם את כללי השפה החדשה...

 

דוגמא נוספת לשאלה של הבניית-תפישה באמצעות השפה:

זוג שהגיע והבעל מספר: "הבעיה היא שאמא שלי ואשתי כל הזמן רבות, וכבר אין לי כוח לשתיהן".

"אז האתגר שעומד בפניכם הוא לשפר את היחסים בין אמא שלך ואשתך?" שאלתי

(כשאני עוברת מ"בעיה" שמסמלת משהו תקוע שמקורו בעבר ל"אתגר" שמסמל יכולת התמודדות עתידית).

"מה שתגידי", חייך הבעל, "העיקר שאני אוכל לצאת מהתמונה ולנוח..."

תתפלאו, אבל בהמשך גם הוא הבין שיש לו חלק בשיפור היחסים, ע"י אי העברת מסרים שליליים מאחת לשנייה. ככה זה, לפעמים צריכים לעבוד קשה כדי לנוח אחר-כך...

 

וירג'יניה סאטיר היא מחלוצות הטיפול המשפחתי.  השאלה הבאה מבוססת על התיאוריה שלה, לפיה אנחנו סוגרים את עצמנו בתוך "מגירות" ומפחדים להגיח מהן החוצה. כדי להתמודד עם מצב זה נשאל:

 "דמיין שאתה נמצא בכלא שבו פחדיך השונים הם הסוהרים שלך. איזה דו-שיח היית מנהל איתם כדי שייתנו לך לצאת לחופשי?"

זוהי שאלה שמבנה תפישה,  משום שהיא מניחה דרך עצם שאילתה כמה הנחות יסוד:

1. הפחדים שלנו סוגרים עלינו ויוצרים "כלא מחשבתי".

2. את הפחדים אנחנו יוצרים והופכים אותם לסוהרים כדי ש"ישמרו" עלינו מלפרוץ החוצה, מקום שם אנחנו עלולים אולי להיפגע (דוגמא טובה מובאת בסרט "המופע של טרומן").

3. בכדי לפרוץ את קירות בית הכלא המחשבתי אותו יצרנו יש לנהל עם הפחדים דו-שיח ולא להילחם בהם או לנסות "להיפטר" מהם. רק אחרי שניתן להם מקום ונודה להם על כך  ששמרו עלינו עד היום – נוכל לבקש מהם להנמיך קצת את נוכחותם בכדי שנוכל להציץ החוצה מעבר לחומות...

 

לדוגמא – אם אני רוצה להוציא ספר לאור ומוצאת את עצמי דוחה את ביצוע המשלוח להוצאות השונות למרות  שהוא כבר כתוב ומוכן – כדאי שבמקום להאשים את עצמי ב"עצלנות" (מה שאף פעם לא נכון, כי לכל דבר שאנו דוחים יש בעיניי סיבה) - אבדוק לעומק איזה פחדים הצבתי כדי לשמור עלי מפני החשיפה לאור השמש החזקה, ואזמין אותם לדיון על כוס קפה כדי לבחון איך יוכלו להגן עלי בדרך אחרת, מתאימה יותר לצרכיי היום...

 

לסיכום – הבאתי לפניכם כאן גישה שבעיניי מן הראוי להופכה לדרך חיים, בגלל התקווה שהיא מעניקה לנו בחיינו ויכולת השינוי האינסופית שהיא מעניקה לנו. בכל פעם שאתם מרגישים "תקועים" בתוך מציאות שנראית כאילו "ככה היא", נסו לדמיין עצמכם יוצאים מהמעלית התקועה, עולים לגג הבניין ומשם עפים בכדור פורח עד לנקודה שמשם הכל ייראה אחרת לגמרי... זו בוודאי הרגשתם של האסטרונאוטים שהגיעו לחלל ומשם הבינו כמה אנחנו נראים קטנים אבל כמה גדולות ומגוונות האפשרויות העומדות בפנינו.