מטפלת זוגית ומשפחתית ומדריכה מוסמכת,
סופרת ומשוררת
עוזית דגן
איזה צבע יש לנפש? / עוזית דגן
שני דובים, שחור ולבן, החליטו לבצע התערבות:
הנפש של מי אצילה יותר?
לשם כך קבעו 3 מבחנים:
1. מי מהם יעזור לחבר בעת צרה?
2. צבעה של איזו נפש יפה יותר?
3. משקלה של איזו נפש גדול יותר?
את המבחן הראשון עברו שניהם בלי בעיות.
כשהגיעו למבחנים השני והשלישי, נאלצו להיעזר בשירותיו של הצבוע, שעבר בקרבת מקום.
הצבוע ביקש מהם להוציא את הנשמות מגופם, כדי שיוכל לבדוק את הצבע והמשקל, ולהשוות ביניהן.
הסכימו שני הדובים, ותקעו שיניים אחד בגרונו של השני, כדי שתוכל הנפש לצאת.
לאחר שמתו שניהם, צחק הצבוע, תוך כדי שהוא זולל את גופותיהם:
ח-ח-ח- איך סידרתי אותם, הרי ברור שלדב השחור יש נפש שחורה וקטנה יותר. פשוט בחיים לא יכולתי להגיד את זה ככה, ליד כולם...
מסקנה: לנפש אין צבע –
לגזענות יש ויש...
היכן נמצא האופק ?
שתי בנות יענה אכלו להן בנחת, כשפתאום הבחינו בסופת חול חזקה המתקרבת לעברן מכיוון האופק, ומעיפה כל מה שבדרכה.
"סוף העולם הגיע" צעקו שתיהן ביחד, ותחבו חזק את הראש באדמה.
כשהוציאו את הראש, אמרה האחת "תראי איך שסוף העולם דומה למקום שבו אכלנו קודם – את לא חושבת?"
"נכון, אמרה השנייה, רק ששם היתה סערה, וכאן אין..."
מסקנה: האופק הוא קצה שדה הראייה שלנו – הוא לא סוף העולם..."
משל המהמור
למהמור אחד נמאס לשבת לבד. הוא רקד כל יום על שתי חתונות ויותר ואפילו נהנה מכך-עד שגילה שכל בנות הזוג איתן רקד כבר תפוסות ע"י אחרים, זריזים ממנו...
בפגישות של פנויים ופנויות הוא התחפש כל פעם למישהו אחר כדי להרשים, אבל הן תמיד הצליחו לראות את המהמור שמתחת ופלטו בצער: "חבל, כבר חשבתי שאתה..."
בצערו כי רב החליט המהמור שהכי טוב יהיה לשכב על הכביש, ולשים קץ לחייו האומללים.
הוא קם מוקדם בבוקר, הכין לעצמו כריך (מילא למות – אבל למה על קיבה ריקה?), שתה את השוקו ויצא לדרך.
עד שהגיע לכביש כבר הגיעה שעת הצהריים, והכביש להט מחום. למהמור שלנו היה זמן, והוא החליט לחכות עד הערב.
ואז, בלילה, אחרי שאכל את הכריך האחרון בחייו, נשכב המהמור באמצע הכביש, ועצם את עיניו.
גרר... ממש מעליו, בחריקת בלמים, עצר ג'יפ גדול, ממנו יצאה בטריקת דלת בת הזוג של חלומותיו. המהמור היה בטוח שהוא כבר שם, במקום שכולו טוב, וחייך אליה במתיקות. "אני מת עליך" לחש.
"מה אתה מחייך כמו אידיוט?" צעקה עליו ההיא בחינניות "כמעט דרסתי אותך!"
"מה פתאום כמעט?" חייך אליה המהמור "אני לא דרוס?"
"תעלה תעלה על הג'יפ" זרזה אותו, "נדבר בדרך, אני ממהרת".
והם מיהרו להתחתן.
מסקנה: אין כביש שאין בו מהמורות...
האומץ להיות פחדן
לארנבת אחת נמאס להיות פחדנית. אחרי שעברה טיפול פסיכולוגי והבינה שכשהייתה קטנה סבלה ממחסור בגזר ולכן פחדה תמיד שלא יישאר, תלתה שלט: "פחדנות להשכרה".
עבר שם האריה, והחליט לשכור את פחדנותה של הארנבת.
התפלאו כל החיות נושאות כליו של האריה : "למה לך לעשות דבר כזה?"
ענה להן האריה: לאמיץ אין שום בעיה לגלות אומץ, ואילו לפחדן – דרושה מידה גדולה של אומץ כדי להתגבר על פחדנותו! מכאן שאם אני אמיץ באמת, עלי לגלות קודם כל את פחדנותי לעיני כל!
מסקנה: לך תבין אריות...
מהי מנהיגות?
חבורה של עופרים החליטה להמרות את פיו של הצבי ארך-הקרניים, ולצאת למרעה בשטח שאליו אסור היה ללכת, מפחד האריות.
"אנחנו כבר לא עופרים קטנים כמו שהוא חושב", צהל עופריקו, "גם לי כבר יש קרניים שאי אפשר לזלזל בהן".
"וחוץ מזה" צהלה לקראתו עופריקה "אי אפשר שהם יגידו לנו כל הזמן מה לעשות.
"נכון" צהלו לקראתם כל שאר העופרים, וכולם פרצו בדהרה לעבר שטח המרעה האסור.
אלא שלצבי יש קשרים משלו, והוא כבר חיכה להם שם, מרעים בקולו: "חשבתם שאתם חכמים גדולים! חשבתם שתצליחו לסדר אותי! אז דעו – עוד לא נולד העופר שהצליח!
עכשיו חיזרו מהר, בריצה, אל שטח המרעה שלנו, ושלא אשמע מכם יותר!"
"מעניין", החציף נגדו עופריקו פנים "אם אתה, כשהיית עופר כמונו, שמעת תמיד בקול המבוגרים". "אכן, אני הייתי עופר מרדן מאד", הסכים איתו הצבי "אבל אם לא היה לי כנגד מי להילחם בקרניים – אולי הן לא היו מתחדדות כל כך, ולא הייתי הופך להיות מנהיג העדר!"
מסקנה:
מנהיג טוב הוא זה שגם כשאתה מתנגד לשתי קרניו, אתה מכבד את מה שביניהן...
"לא רוצה, מה תעשי לי?"
אמא פינגוינית מאד כעסה על הפינגוינית הקטנה שלה, שלא רצתה להיכנס לנהר ולצוד דגים. "כל זמן שאת גרה בבית שלי, את תעשי מה שאני אומרת לך" צעקה עליה.
אבל הפינגוינית הקטנה (שחשבה שהיא כבר גדולה) השיבה: "טוב, בסדר, אז אני לא אגור בבית שלך!"
"תעשי מה שאת רוצה!" צעקה עליה אמא פינגוין, ואז – הפינגוינית הקטנה עשתה מה שהיא רוצה, ועזבה את הבית.
"זה לא מה שהתכוונתי!" כעסה עליה אמא פינגוין, אבל הפינגוינית הקטנה השיבה: "תמיד לימדת אותי להגיד למה אני מתכוונת, ולהתכוון למה שאני אומרת – אז מה קרה פתאום?"
"כן" התפעלה האם מחוכמתה של הבת, " אבל ידוע שכשאומרים את המשפט הזה מתכוונים להגיד ההפך, כלומר – תעשי מה שאני רוצה".
"אה" השיבה הבת, "בסדר, אז גם אני רוצה להתאמן על משפטי ההפך: אמא, אני חוזרת מחר הביתה..."
מסקנה: ילדים זו מראה אמיתית, אז תעשה בה רק מה שאתה רוצה שישתקף אליך חזרה...
משל הדג והציפור
דג שמנמן שחה לו להנאתו בים.
"איזה ים יפה" חשב לעצמו, "מעניין איזה דגיגון אוכל לי היום" ופתאום – "אי" - טלטלה עזה, והוא נלכד בתוך רשת הדייגים שסגרה עליו.
"גוועלד, הצילו" צרח הדג בכל כוחו.
שלדג שעבר באותו הזמן בשמיים שמע את זעקתו של הדג, מיהר למטה ותפסו בפיו, כשהוא מברך על ארוחת הדג הטעימה לה זכה במסעדת "הים".
מסקנה:
החיים הם כמו משל - היום אתה אוכל מחר אתה מאכל.
אבל אם כבר נתפשת ברשת- אל תזעק באידיש כשאתה בצרה,
כי דגים יהודיים טעימים נורא...
איך קרה שהפשפש ירד למטה?
פשפש קטן אחד, מצא לו משכן נאות מעל טבורו של ענק ידוע לשמצה, והיה מוצץ את דמו בהנאה.
בתחילה לא הרגיש הענק בהימצאותו של הפשפש - עד שיום אחד חש גרוד קל בבטן.
כששלח הענק את ידו הגדולה לגרד את בטנו, החליק הפשפש למטה, אל תוך מכנסיו.
צעק הפשפש צעקה גדולה ומרה, לחבריו הפשפשים:
"תדעו לכם – כשחיים מעל הפופיק, יכולים לגמור הרבה הרבה מתחתיו..."